סיפורה של האמנות הישראלית


האמנות הישראלית צעירה, צעירה מאוד – סך שנות קיומה עומד על כ- 120 שנה, שכן נהוג לראות בבוריס ש"ץ, מייסד "בצלאל" את ראשיתה של אמנות יהודית מתחדשת במסגרת התחיה הלאומית של הציונות.

היה זה הפילוסוף מרטין בובר שקבע, בקונגרס הציוני החמישי, שהציונות היא "ביטוי לשאיפת ההגשמה העצמית של העם היהודי והאמנות היהודית היא חלק מהגשמה זו".

כעבור ארבע שנים, בקונגרס ה- 7 בשנת 1907, אושרה הצעתו של שץ להקים בארץ ישראל חברה לחרושת ביתית לאמנות בהנהלתו. מטרת המוסד, מתחילתו, הייתה לעסוק במלאכת מחשבת כדי לסייע ליישוב היהודי בארץ שהיה שרוי במצב כלכלי וחברתי קשה. עם ש"ץ עלה לארץ גם הצייר משה ליליאן, שציוריו הושפעו ממוטיבים מתרבויות ודתות שונות, ובעיקר הושפע מה"יונגדשטיל" ("הסגנון הצעיר" שמו האוסטרו-גרמני, של הסגנון הצרפתי ה"ארט נובו" Art Nouveau, אשר התאפיין בריבוי קישוטים של אותן שנים.

שלושה סוגים עיקריים של ציור נלמדו שם בבית הספר של אותם ימים -  ציורים של טיפוסי עדות שונות בירושלים (התימני ודמויות מזרחיות בכלל), דמויות מהתנ"ך וכמובן- דיוקנאות של מנהיגים ציוניים בולטים – כגון הרצל ודיוקנאות של מנהיגגים חלוצים בארץ.

באותן שנים, הצטרפו גם האמן זאב רבן, שעלה מפולין, אחרי שלמד גם באקדמיה לאומנויות בפריז ובא ללמד בבצלאל החל משנת 1912. עיקר עבודותיו התמקדו במוטיבים ובסמלים יהודים.

השינוי המשמעותי הראשון במגמת האמנות הישראלית החל מייד אחרי מלחמת העצמאות, עם הקמתה של קבוצת "אופקים חדשים" אשר פעלה תחת הנהגתו הכריזמטית – ויש הטוענים הנוקשה – של יוסף זריצקי  עד לשנת 1956, אז התפרקה הקבוצה, בעיקר על רקע סכסוכים אישיים. בקבוצה זו נמנו גם שמות בולטים כמו אברהם נתון, אביגדור סטימצקי, משה קסטל, יחזקאל שטרייכמן, אבשלום עוקשי ואחרים

הקבוצה הכניסה רוח חדשה לסצנת האמנות במדינה שזה עתה קמה – שעיקרה  היה אמנות המופשט. חברי הקבוצה ראו במופשט דגל ואידיאולוגיה. הם חתרו לסילוק התוכן והנושא מהיצירה המצוירת וביקשו להעניק לה ביטוי באמצעות כלי אמנות טהורים לפי תפיסתם: צבע, קו וקומפוזיציה.

בין חברי הקבוצה היו, מלבד זריצקי עצמו, גם משה שטרייכמן, יוסף סטימצקי, אברהם נתון ואבשלום עוקשי. כמו כן, עם כי בשינויי סגנון מסויימים, גם מרסל ינקו (שבא מאסכולת הדאדא) אהרון כהנא ומשה קסטל. אמן נוסף שהיה חבר בקבוצה אך פרש ממנה בשלב יחסית מוקדם היה אריה ארוך, שעלה מרוסיה ולמד בבצלאל וכן בפריז וחיפש כל הזמן דרכי ביטוי חדשות וחדשניות. עוד חשוב להזכיר את אביבה אורי, ילידת צפת – למעשה הצברית היחידה מכל הקבוצה וגם האישה היחידה עד אז. אורי הייתה תלמידתו של הצייר דוד הנדלר ואחר כך גם אשתו – הייתה לה דרך משלה, ייחודית ורגישה. בעבודותיה מספר מוטיבים חוזרים, כמו ה "X" או המלבן, וכן האותE בהפוך – מבקרי האמנות נוהגים לראות בכל אלה רמזים לתחושת הארעיות שחשה אורי בחייה.

אמן חשוב נוסף בתקופה זו היה משה קופרמן, שעלה לארץ ב- 1948 ולמד אצל זריצקי – כשהמאפיין העיקרי של עבודותיו היה התעלמות טוטאלית מהטבע סביב והתמקדות בהפשטה. מאוחר יותר, בשנות ה- 60, קופרמן הושפע מאוד מהאסכולה הניו-יורקית, בעיקר מהאמת מארק רותקו.

כל החבורה מתפרקת סופית בשנת 1964, אחרי תערוכה קבוצתית אחרונה בעין חרוד.

אחרי תקופת "אופקים חדשים", כמו בתחומי אמנות אחרים, הציור הישראלי מקבל תפנית והופך להיות יותר אישי, יותר משוחרר ממחוייבות לקבוצה  ולמסגרות לאומיות. חוקר האמנות הישראלית גדעון עפרת שאל באחת מהרצאותיו האמנם קיימת מפה ברורה לאמנות הישראלית? "ועל מה מחילים מפה כזו? על איזה שטח? ממתי?" לשאלת הממתי התשובה דווקא קלה – מבחינתו של עפרת ושל חוקרי אמנות נוספים, גם הם קובעים ש- 1906, בוריס ש"ץ ובצלאל הם נקודת ההתחלה.

יש לציין כי דווקא אמנים שנחשבו לא חשובים ע"י אסכולת הציירים המובילים  (זריצקי וחוג אופקים חדשים), כגון נחום גוטמן וראובן רובין - זכו לאהדת קהל גדולה. וגם נפתלי בזם, שלדעת מספר מבקרי אמנות, לא זכה עדיין להכרה הראויה לו. לגוטמן ולרובין יש מוזיאונים המוקדשים רק להם, אבל זו תוצאה של יוזמה משפחתית ולא ציבורית.

מעט אחרי התפרקות אופקים חדשים מופיע על הבמה אמן שונה מכולם – רפי לביא, שמוביל את קבוצת "10 +" ושוב נוצרת סיטואציה של אמן כאריזמטי ששולט ברמה וכתוצאה מכך, אמנים אחרים נאלצים להרחיק לכת, כמו למשל אליהו גת, שהתעקש להמשיך לצייר נופים או דיוקנאות ולמעשה נמחק כמעט מההיסטוריה הרשמית של הציור הישראלי.

כיום המצב שונה – אין דמות אחת נערצת שמכתיבה טעם, הדמוקרטיה של הנגישות הקלה לעבודות אמנות והכניסה של תופעת המכירות באמצעות בתי מכירות והאינטרנט מאפשרים שחרור מתכתיבים אמנותיים כאלה או אחרים. מאיר פיצטדזחדה שתיאר את חייו ומצבו של המהגר בכשרון גדול, צבי טולקובסקי עם היצירות הצבעוניות שלו ועוד רבים – כשלזה חשוב להוסיף כי מדי שנה, מסיימים כ- 250 אמנים צעירים את חוק לימודי האמנות שלהם במוסדות להשכלה לאמנות הרבים הפזורים בארץ.

לתוך המצב החדש הזה, נכנסו גם שיטות עבודה חדשות, ביטויי אמנות חדשניים ולא מוכרים אשר גם הם עושים את דרכם לקונצנזוס של טעם הקהל ההולך ומתרחב, שנוכח לדעת שאמנות היא מרכיב חשוב שאין לוותר עליו והכי חשוב – שישנה תחושה של אישור לא ציות לתכתיבים.

בשנים האחרונות אפשר למצוא השפעות רבות שבהן מעורבות טכנולוגיות חדשות באמנות, חלקן הן השפעות שמגיעות מהעולם הגדול, בעיקר בזכות התקשורת המהירה והאינטרנט, בד בבד עם היכולת ליצור אמנות חדשה באמצעות טכניקות מעורבות הכוללות שילובים של ציור, צילום, עבודה ממוחשבת, ציור דיגטלי, סריקות, ביחד עם שימוש בצבעים קלאסיים כמו צבעי שמן אקריליק ועוד.

אי אפשר לסיים את הקטע התמציתי הזה מבלי להזכיר שמות של אמנים מובילים וחשובים בארץ כמו מנשה קדישמן, יגאל תומרקין, יעקב אגם, מיכאל גרוס, אורי ליפשיץ, משה גרשוני, מיכאל דרוקס, יאיר גרבוז, אביגדור אריכא, אורי רייזמן ולאה ניקל.