סערת יצרים כתהליך אמנותי


מלבד נופים ופורטרטים, כן, יש גם כאלה אצלו, איש גורדון מצייר ציורים אירוטיים. בציורים האלה נשים הן המלכות הבלתי מעורערות של עולמו האמנותי. מבט אחד מספיק כדי לחשוף את הסוד שגורדון לא ממש מנסה להסתיר: הוא אוהב נשים... מאוד. בידו המיומנת הוא משרת את תשוקותיהן, את גחמותיהן ומסייע להן, לממש, וויזואלית, את הפנטזיות הכי פרועות שלהן, אולי שלו. באהבה ובתשוקה גדולה, הוא כאן כדי לאהוב אותן על הקנבס, למרוח את גופן במכחול אוהב, לענג את חמוקיהן הרכות ולפרוש לפנינו את תרומתו המקצועית והאמנותית לעינוגן המתמשך.

הצבעים שהוא מרבה להשתמש בהם עזים ביותר – הרבה כחול עמוק, הרבה מאוד גוונים של אדום עז. אין ספק שהצבעים מבטאים את עוצמת הסערה המתחוללת בו שגורדון מבקש לשתף בה את הצופים דרך עבודותיו.

אבל יותר משהוא בורא בציוריו את התשוקות הכמוסות של נשים עלומות, יש כאן ללא ספק מפגש בין רצף של חוויות אישיות – אמיתיות או מדומיינות – שמתממשות בקווים ובצבעים העזים בפלטה של הצייר.  "מחשבות או תשוקות שאני מלא בהן... זו יכולה להיות חוויה מטלטלת שחוויתי עם אישה, לעיתים כמיהה , געגוע או תסכול מאהבה שחמקה" מסביר גורדון את מוצאן של הדמויות בציוריו. החוויות מצטברות, עד שהן מבקשות לפרוץ החוצה – אל הקנבס של הציור – יהיה זה הבד הקונבנציונלי או הצג בתוכנת הציור הדיגיטלי במחשב.  "אין להן, לחוויות שלי, דרך אחרת מאשר לפרוץ אל תוך הציורים שלי... זהו יעדן הסופי, המובנה, היחיד."

גורדון מתאר רצף של תחושות חזקות, "כשמשהו בוער בי, אחרי חוויה גדולה... התחושות מהדהדות בתוכי, זה חזק ומטלטל וממלא את כל ישותי, בשלב מסויים, כשהרגע מבשיל, אני יודע שאני חייב לפרוק את המטען ולהפוך אותו לציור. כנראה שאין מוצא אחר. למעשה, אפשר לומר שמכוח החוויה העוצמתית שלי, הציור מצייר את עצמו, אני אמנם הצייר אבל אני בעצם כלי, הציור עובר דרכי אל הבד. הרגשות, העיניים והידיים שלי – הכל מתכוונן למטרה אחת: להביא לידי ביטוי את מה שהצטבר בתוכי ומבקש לפרוץ החוצה, אל הציור. לפעמים, אני שבוי בתהליך הזה שעות, ימים, שבועות, ישנם מקרים שאני מצייר עד שאני רואה את אור הזריחה. כשבמהלך העבודה, אני לא ממש יודע מהו היעד הסופי, כי אף פעם אין לי מושג לאן אני הולך, זוהי הרפתקה שביחד איתה אני נסחף, זורם בה, שבוי בה עד שאני מגיע לרגע הפורקן ההוא, עד לרגע שבוא אני מביט ביצירה המוכנה ומרגיש שהיא מבטאת בדיוק את ההוויה שלי ברגע זה."

תהליך העבודה שלו הוא למעשה אינטואיטיבי וספונטני. "אין סקיצה, אין תכנית מוקדמת, אין תכנון – אני לא מהנדס, אני אמן והמשהו הזה מתרחש תוך כדי תהליך העבודה שלי על ציור, וזה הדבר ששואב אותי אחריו. אני אף פעם לא יודע לאן אני הולך, אבל הדרך הזו היא מסע קסום וחוויה שאין מילים לתאר אותה."

כל תהליך העבודה על ציור, הוא למעשה סיפור שמתבטא באמצעות צורות, קווים וצבעים. זהו סיפורן של הרגשות והחוויות שאצורים בו לפני שהגיע אל הקנבס, לפני שהחל בציור... כל מה שבער בו עד לאותו רגע.

אבל, מדגיש האמן, עם סיום התהליך, ברגע שהוא הניח את המכחולים וחשף את הציור בפני הציבור. מאותו רגע עוברת המשמעות של הציור לידיהם של הצופים. ככל שהציור טעון יותר, כך יש סיכויים שהוא יעורר תחושות עזות יותר בקרב הצופים. והמשמעויות יכולות להיות שונות, אישיות וסובייקטיביות. כל אחד יכול למצוא ביצירה את עצמו, כל אחד רשאי להתחבר אליה ולחוש בעזרתה רבדים עמוקים שמתעוררים בו. זה היופי באמנות, זה הכיף בחוויה הזו, היכולת לעורר באנשים את רגשותיהם האישיות."