הציור המופשט כחוויה רוחנית


אחד הדברים המרתקים ביותר שניתן למצוא באמנות האבסטרקטית הוא שיתוף הפעולה הבלתי כתוב שבין האמן היוצר לבין הצופה המתבונן. ניצני שורשיה של האמנות המופשטת התפתחו כבר במאה ה-19 ובאותה תקופה הייתה תחילתה של תנועת מחאה שסחפה אמנים רבים ליצור ולהתנסות בכיוונים חדשים שלא העזו לגעת בהם עד אז. המצאת הצילום באותם ימים הייתה כנראה אחד הגורמים שעודדו ציירים רבים לוותר על ההיצמדות והאחיזה בריאליזם ולהתנסויות חדשות. ואסילי קנדינסקי אשר נחשב לחלוץ האמנות המופשטת האמין שהערך העליון של האמנות הוא הרגש שהיא מעוררת . הוא האמין שרגש נפשו של האמן מסוגלת לעורר את נפשו של הצופה דרך היצירה. קנדינסקי קרא לציורים שלו "קומפוזיציות", מונח שלקוח מתחום המוזיקה, שמרמז על רצונו לנתק אותם ממקור השפעה צורני ולהפוך אותם לרב-תחומיים. הוא שאב מהזרם הרומנטי של אותם ימים שהתאפיין בפנייה לתת-מודע ולתחום הרגש והדמיון ושקד לפתח ולהרחיב את תאוריית הצבעים של גתה שטוענות שלצבעים יש תכונות ושהם גורמים לתחושות ולרגשות בקרב הצופים.

 

אמנות פלסטית מופשטת, ובעיקר ציור מופשט הם נטולי אובייקטים ומטרתם המוצהרת היא ליצור אמנות ללא חיקוי של המציאות הפיגורטיבית ובכך חותרים לאידיאל של אמנות טהורה.

אמנות מופשטת לכאורה לא אומרת דבר מפורש, אבל בעצם יש לה שני צדדים :

האמן שיצר אותה מנגן סוג של קונצרט במרחבי היצירה, מרקד בעזרת מכחולים וצבעים על פני מרחב הציור תוך כדי שהוא מאפשר לתחושותיו לזרום ללא מעצורים ובלי אמירה מוגדרת מפורשת להתפשט על גבי הקנבס.

ציור מופשט מרמז אולי על דבר מה, על התרחשות, תהליך, או נושא, אבל הציור עצמו אינו אומר אותו במילים מפורשות, הציור מוגש לצופה כתעלומה מרתקת ומסתורית בתוכה חבוי עולם שלם של רגשות אפשריים. הקסם של הציור המופשט לא מפוענח לעולם דרך ההיגיון או השכל. ודווקא שם, במקום שבו אין צורה מוגדרת, כשהערטילאי שולט במרחבי הבד, רק שם במרחבי הכלום יכול הצופה לזכות בחוויה רוחנית ורגשית. אפשר להשוות תהליך זה לתהליך מדיטטיבי, בו המסרים התת הכרתיים מהיצירה מחלחלים פנימה ומרעידים מיתר רגיש בנפשו של הצופה. במצב הזה שבו ניצב הצופה מול ציור מופשט, יצירה אמנותית אבסטרקטית חסרת נושא, אשר מכילה בחובה חלל גדול של מסתורין, במצב הזה שבו מניח הצופה לחושיו להוביל אותי לתת ההכרה ולסחוף אותו רגשית, רק אז, כאשר צפים ועולים הרגשות שאישיים שלו, רק אז ישלימו את הפאזל המסתורי, ויאפשרו לו ליהנות מחוויה רוחנית שבה הוא עצמו הפך להיות שותף ביצירה.

דומה הדבר להבדל שבין סרט לספר. כאשר אנחנו קוראים ספר עלינו לדמיין איך נראה הרחוב בו פוסע גיבור הסיפור, איך נראים הפיתוחים של שערי הבתים, צבעם של עלוות העצים, איך נראים מדיו של המלצר במסעדה שבה הוא נוהג לשתות קפה מדי בוקר, לנחש מהו צבע שמלתה של האישה המציצה אליו מאחורי עיתון בבית הקפה, תאורה, צבעים, הבעות ועוד... כל אלה הופכים אותנו לשותפים בעלילה ומוסיפים לחוויה שלנו מהיצירה.